מקומות עבודה יכולים להיות כר פורה להתפתחות של קשרים אישיים, חברויות ורומנים רומנטיים. לכאורה, כאשר מדובר על קשר כזה שמתנהל בהסכמתם של שני הצדדים, שניהם אנשים מבוגרים ואחראיים לקבלת החלטותיהם, לא אמורה להיות בעיה מבחינת החוק – האמנם?
התשובה היא שקשר כזה, המתנהל בין שני מבוגרים שאחד מהם הוא הבוס והשני כפוף לו – פסול על פי החוק. זאת משום שזהו לא קשר שיוויוני, שכן בידיו של צד אחד בלבד נתונים הכוח והאפשרות לקבל החלטות שישפיעו על גורלו של הצד השני. כלומר, גם אם מדובר בקשר בריא, חופשי ושיוויוני לכאורה – הרי אם הצד הכפוף למרותו של הבוס מבקש להפסיק את הקשר, אזי הבוס עלול לפגוע בשכרו, במעמדו במקום העבודה ואף לפטר אותו.
באופן דומה ניתן לדון בנושאי עבירות יחסי מרות לא רק במסגרת מקום העבודה אלא גם במסגרות אחרות בהן הקשר אינו שיוויוני, כגון יחסי מפקד-פקוד, יחסי מורה-תלמיד וכן הלאה.
הגדרת המרות ובעל המרות
מרות היא שליטה של אדם אחד על אדם אחר שכפוף לו, כאשר שליטה זו לא חייבת להיות ישירה אלא יכולה גם להיות עקיפה. כלומר, בעל המרות הוא מי שיש בידיו כוח והשפעה במקום העבודה גם אם איננו מנהל ישיר של הכפוף אולם עדיין נמצא מעליו בהיררכיה של מקום העבודה (או, במסגרות אחרות, גם אם איננו מפקד ישיר וכן הלאה).
גם אם הכפוף הביע הסכמה, עדיין מדובר בעבירה?
בהחלט. עבירות יחסי מרות אינן נוגעות בהכרח באיום מפורש כגון קיום יחסי מין כדי למנוע פגיעה, או במתן הטבה כלשהי במקום העבודה. די בעצם קיומם של יחסים אחרים בתוך מסגרת של יחסי מרות כדי להוות עבירה על החוק.
זאת משום שברגע שממונה ישיר או עקיף מציע לעובד או עובדת תחתיו את האפשרות של קיום יחסי מין או יחסים רומנטיים – אזי קיימת אפשרות כי העובד או העובדת חוששים לסרב להצעה פן יפגעו במקום עבודתם ואף יפוטרו. כלומר, גם אם הם הביעו הסכמה לקיום היחסים, תמיד קיים החשש שהסכמה זו איננה כנה בגלל החשש הזה.
במקרה כזה, גם אם לכאורה הייתה הסכמה הדדית מרצון לקיומו של הקשר, אזי די בפער הכוחות שבין העובד או העובדת לבין הבוס ואין צורך בהוכחה כי הביעו חוסר רצון או אי הסכמה. זאת משום שההנחה הבסיסית של מערכת החוק במקרים של יחסי מרות היא שהעובד או העובדת לא היו מעוניינים בהתנהגות זו של הבוס, אולם לא נתנו לכך ביטוי מפורש בדמות סירוב.
ומה אם היוזמה הגיעה מצד הכפוף ולא מצד הממונה?
מעסיקים וממונים רבים שמוצאים את עצמם במצב בו הם מואשמים בהטרדה מינית או בעבירת יחסי מרות טוענים כי לא הם אלה שיזמו את היחסים אלא העובד או העובדת. אלא שגם במקרים כאלה, פעמים רבות נוהג בית המשפט לראות בממונה את האחראי לקשר, משום שהבחירה להיענות ליוזמה היא למעשה ניצול של אותם יחסי מרות.
מה יכול הממונה לעשות כדי להימנע מהאשמה בעבירת יחסי מרות?
בהנחה שמדובר בקשר רומנטי אמיתי, על הממונה לבצע פעולות אקטיביות כבר בתחילתה של מערכת היחסים בינו לבין העובד או העובדת: ראשית, עליו לדווח בגלוי (או בנסיבות מסויימות גם בדרך אחרת) על קיומו של הקשר בין השניים; שנית, עליו לפעול לביטולם של יחסי המרות (למשל, לבקש העברה לסניף אחר). הבעיה היא במקומות עבודה רבים אין גורם שאפשר לדווח אליו או שביטול יחסי המרות משמעותו פיטורין, ואז עלולה לעמוד נגד הממונה עילת ניצול יחסי מרות.
להתייעצות עם עורך דין פלילי מומלץ לחצו פה.
